יושבת בחרטום, מפרץ רק שלנו ושל משפחת אונסיס,
בעלי האי (אי פרטי!). מולי הרים צבועים ורוד שהולכים ומאפירים ככל שהערב יורד.
מפרשית אחת באופק איונים ירוקים מסביב ואדוות גלים של רוח ים נעימה. עוד מעט יעלה
ירח מלא, אחרון לפני החציה לארץ. כן, אני יודעת, גלשתי לפיוטיות מופרזת, אבל הקיצ'
שמסביב לא הותיר בררה... וחוץ מזה, הסיום הקרב משרה תוגה, וגם – לפעמים מותר!
אתמול נפרדנו מגילי וברם, אותו חבר בלגי שפגשנו
בביקור הקודם של גילי, בשבוע הראשון בקרואטיה. הפעם אספנו אותם בקורפו, מיד אחרי
החציה מאיטליה. גילי שלנו הגיעה קורנת, עם טונות של שמחת חיים ואהבה לנו ולעולם,
ועם קילו ריבת תאנים מעולה שהכינה מפירות העץ שבבית. אחרי מספר שעות של אבא, אמא
ואחים, יצאה בגפה לשדה התעופה לפגוש את אהובה...
 |
| ערמת ילדים שמחה |
קורפו בסיבוב הזה היתה הרבה פחות נעימה. חום
מזעזע וכמות תירים הסטרית של סוף אוגוסט, השאירו אותנו הלומים ואבודים. מלבד שריצה
במזגן או קפיצה למים, אין דרך לשרוד. המרינה היפה שלרגלי המבצר הישן היתה מלאה
הפעם, ולא נותרה ברירה אלא לעגון במפרץ, ללא חיבור למים וחשמל, עם גלים שמטלטלים
את אסתר בכל פעם שעוברת סירה מנועית או אוניה, וזה קורה לא מעט. אם לא די בזה,
אחרי שיורד הערב ועד השעות הקטנות, מוסיקה גרועה במיוחד מהבר שמשקיף על המפרץ.
מקווה שהצלחתי לגרום לכם להזיל דימעה... היה ברור שכאן לא נשארים! לשמחתנו למחרת התפנה מקום במרינה היפה, כך
שחיינו שודרגו בזכות המזגן, ואת המוסיקה הרועשת החליפו שירה ונגינה מהאקדמיה
למוסיקה הסמוכה.
ובכל זאת, מה עושים? אודי הגשים חלום של רוני,
ונסע עם שני הילדים לפארק מים בו היו בפעם הקודמת עם שי. כולם מאוד נהנו. אני,
יצאתי לפנות ערב באוטובוס עם גילי וברם, לכפר שיושב בהרים. טיול חביב ברגל ותצפית
נפלאה מחצר של מלון קטן וחביב שנמצא ממש על הפסגה. צפינו בשקיעה יפה, יחד עם כמה
עשרות תיירים יוונים שבאו לאותה מטרה, ןישבו איתנו בטברנה, על כוס אוזו או בירה
קרה. הטמפרטורות בהרים הרבה יותר סבירות ופחות לח, כך שגם אנחנו העברנו ערב מהנה
מאוד.
בחזרה, בכיכר הראשית בעיר קורפו, על רקע ארמון מרשים, חבורה של נגני ג'אז,
כולם סטודנטים מהאקדמיה למוזיקה, בערב ג'אז מקסים! מדי פעם ההרכב משתנה, כשחברים
שונים מחליפים כלים או מצטרפים לקטע. הם עושים זאת להנאתם, ולא אוספים כסף מהקהל.
פשוט נהנים לנגן יחד, ושמחים כשעוברים ושבים עוצרים להאזין. אנחנו נשבנו בקסם
ונשארנו שעה ארוכה. חלקם פשוט מעולים! עוד חווית מוסיקה בטיול, שמצטרפת לרשימה של
ארועים מוסיקאלים אלהם נקלעים במקרה. כיף!
למחרת, השכם, עושים את דרכנו לפקסוס, אי בו
בילינו בדרכנו צפונה, ומאוד אהבנו. הפעם רצינו להקדיש יותר זמן לחוף המערבי, מצוקי
ועמוס מערות. לצערנו כשהיגענו הים היה גבוה והגישה למערות לא ממש אפשרית. החלטנו
לוותר ולנסות באחד הימים הבאים. עגנו בחלק הצפוני של האי, בעירה חמודה בשם ??? בה
עגנו ללילה אחד קודם לכן. לשמחתנו, למרות שהמפרץ היה מלא בסירות, מצאנו מקום עגינה
על המזח. היה נחמד לחזור לבר שאהבנו ולמסעדה שהכתרנו כמעולה ביוון. למרבה ההפתעה,
בשני המקומות זכרו אותנו מהביקור הקודם, שאלו למעשנו בחודשים שחלפו, וקיבלו את
פנינו כידידים ותיקים.
למחרת אודי ואני החלטנו לצאת לטיול בוקר חביב
לאורך החוף ובמעלה ההר ומשם, בירידה, חזרה לסירה. אפשר לטייל בימים החמים הללו,
ובתנאי שיוצאים מוקדם מאוד, או בשעות הערב המוקדמות ועד לאור אחרון. מאוחר יותר
אודי יצא לסיבוב עם גילי, וכל השאר על הסירה או בבית הקפה הסמוך. רוני מבלה מחוברת
לאיטרנט ודרכו לחברים. בנתיים מתחילה רוח חזקה. הבטיחו בתחזית שתגיעה סערה, עם
רוחות עזות של 35 קשרים. ואכן הגיעה! כל הסירות, ובהן גם סירות הדייגים, נטשו את
המזח וברחו למרכז המפרץ. אנחנו עם אסתר, ממתינים לשובו של הסקיפר שנעלם! ככל שעובר
הזמן, הרוחות מתחזקות ומאיימות לדחוף אותנו אל המזח. אנחנו אחוזים בעוגן, שעומד
בעומס אדיר וחוששים שאם יתנתק בתוך שניה אסתר מתנפצת אל המזח. זו הסיבה שכל הסירות
ברחו. הצוות שעל הסירה (תומר, ברם ואנוכי) בדיונים קדחתניים מה עושים. אני לוקחת
פיקוד, אבל מתייעצת עם השותפים ה"זוטרים", וגם מקללת את הסקיפר חסר
האחריות. המתח גואה ואנחנו מחליטים לפעול. בשלב ראשון אוספים כבל חשמל, צינור מים
וגשר, כך שיכולים לצאת ברגע שמרגישים שאין ברירה. אנחנו משחררים קצת חבלים ומקצרים
עוגן, כך שמתרחקים מעט מהמזח ונשארים עם מנוע עובד. העסק מתחיל להיות ממש לא נעים,
ורגע לפני שבורחים, מגיע אדון סקיפר, מלווה בביתו היפה, שניהם עליזים וטובי לב. הקפטן
כמעט פוטר. כשראה שהמזח ריק, נענה לתחינה שלי לברוח. בלב המפרץ, עומס סירות, וכולן
מתנדנדות בטרוף. עוד מעט לילה והעסק נראה מפוקפק. אנחנו מוצאים פינה מעט מוגנת,
מורידים עוגן + עוגן חרום, קושרים שני חבלים מהירכתיים לסלעים על החוף, ומתפללים.
בשלב זה אנחנו הרבה יותר יציבים מהסירות שבלב המפרץ. מהים מגיעות מפרשיות שיצאו כנראה
מבלי לדעת תחזית. יאמר לזכות סקיפירנו שהתחזית נר לרגליו, אז כנראה שבשלב זה יקבל
עוד הזדמנות. בין הסירות במפרץ, אחת שכנראה לא הורידה מפרש בזמן, והמפרש הקידמי
קרוע לגזרים ומתנופף בחוסר שליטה. ליבנו איתם. קשה לראות מפרש קרוע בשעת סערה.
הלילה עובר עלינו בצורה סבירה וכולם מצליחים לישון. לפנות בוקר אודי ואני מתעוררים
כשנדנודים חזקים מגלגלים אותנו מהמיטה. כיוון הרוח שהשתנה מעט, עכשיו משפיע גם עלינו.
אני לא מצליחה להרדם ומדי פעם עולה לסיפון לראות שכל האיבטוחים שלנו עומדים בעומס
ולעקוב אחרי עוצמת הרוח. בשלבים מסוימים צפיתי ב 25 קשרים, כשאנחנו עגונים במפרץ!
בחוץ הים ניראה ממש לא סימפאטי וגלים מתנפצים אל הסלעים. הסירות במפרץ ממשיכות
במחול שדים. בשעות הצהריים הרוח נרגעת ועל המזח שמתמלא לאיטו שומעים מחוויות
האימים של שוכני הסירות שלא עצמו עיין לאורך כל הלילה. ניצלנן בנס ואפילו קיבלנו
עיטור מופת מהקפטן, על ניהול משבר בסערה!
אנחנו עוברים לעגון בכפר אחר שעל האי. גם כאן
היינו בדרך צפונה. כאילו לא די בחוויות הלילה, גילי וברם מספקים עוד קצת אקשן
ושערות לבנות על ראשי. בעידודנו, לקחו את הדינגי ויצאו לתור את האיונים הסמוכים, מהם
מאוד נהננו בביקור הקודם. כשלא חזרו לקראת חשכה, התחלתי לדאוג. בהתחלה רק טיפה
ואח"כ ככל שעבר הזמן והחושך ירד, קצת יותר. אודי היה רגוע להפליא ולא שיתף
פעולה עם החרדות והתסריטים שהלכו והתעצמו בראשי. מעט אחרי החושך הפושעים הגיעו
רכובים על סירת מנוע של איש חביב שנחלץ לעזרתם. שניהם חבולים ושרוטים, קפצו רק כדי
להודיע שהם בחיים ויצאו לסיבוב עם המושיע כדי להשיב את הדינגי ששבקה. שוב הפין של
הפרופלור נשבר, והרוח שגברה ולא אפשרה להם לחזור בחתירה. הם החליטו לנטוש (אחרי
שקשרו את הדינגי לסלע) ולעשות את דרכם חזרה יבשתית. נעליים אין, הסלעים ממש חדים
והכל מסביב מכוסה בחורש סבוך וקוצני. שמחה קטנה. למזלם מצאו איש נחמד שלקח אותם את
כברת הדרך האחרונה ובהמשך עזר להם למצוא את הדינגי ולגרור אותה חזרה. אז הנה, שלא
ישעמם, תקלה ישנה/חדשה. אבל העיקר שהחברה הגיעו בשלום.
בזמן שגילי וברם היו עסוקים בלעשות שטויות, אחר
הצהריים, עגנו לידנו זוג אירים מקסימים מבלפאסט, עם סירה אנגלית קלאסית יפיפיה.
שנייהם בפנסיה ומשייטים מזה שנה וחצי. הוא איש ים כל חייו, לחיים סמוקות, עיניים
כחולות, זקן עבות לבן, פנים צוחקות ולב חם ורחב. מייד מתידדים ומבלים בשיחות
מרתקות על ים, פוליטיקה ושאר ירקות, הכל מתובל בבדיחות הדדיות. בערב, אחרי שנרגעו
הרוחות על אסתר, והסתיימה ארוחת ערב טעימה (סוף סוף חזרנו לתפעל את המנגל שהושבת
למשך שלשה חודשים, בגלל חלקים שמישהו שכח על אחד המזחים) אנחנו יושבים עם לין ולין
וממשיכים להנות משיחה נעימה ומשעשעת באירית שוטפת. תענוג! מסתבר שהם, כמונו,
ממשיכים ללפקדה (האי הבא באיונים) ואנחנו קובעים להפגש.
למחרת שוב משכימים ויוצאים לסיבוב קטן לאזור
המצוקים. רוני קיבלה פטור ונשארה לחרופ. ההליכה נעימה, וההפתעה בקצה המסלול
מרהיבה.
חזרנו לכפר, התארגנו ויצאנו לעבר לפקדה. השייט
עבר עם תעסוקה מתסכלת לכולם. מנסים להוציא את הפין שדורש החלפה, ממנוע הדינגי. כל
אחד והסיבוב שלו, כל אחד עם רעיון יצירתי אחר, אבל הנ"ל עומד בסרובו. הרמנו
ידיים, והטבענו את תסכולנו בים הכחול והנוף המרהיב. לפקדה אי הררי, גדול יחסית שמחובר
ליבשת בגשר קצר. הכניסה לעירה הראשית מצפון, דרך תעלה מעליה גשר מכוניות צף, שנפתח
למעבר סירות בכל שעה עגולה. אנחנו מתכווננים למעבר בשעה שש בערב. הכניסה לתעלה קשה
מאוד לאיתור, כך מבטיח הפיילוט בוק, התנך של אנשי הים. הבטיח וקיים, אנחנו מתקשים
למצוא את המעבר. בסופו של גישוש מוצאים. תעלה צרה, בצד אחד לשון יבשה חולית ובשני
חוף סלעי מכוסה צמחיה. באמצע שורה של מצופים כתומים שלא ברור מה טיבם. העומק, רדוד
במיוחד. מתלבטים ומחליטים להצמד לקו המצופים, בדומה למנהגנו בלגונה של ונציה, שם
קו הכלונסאות בדרך כלל הבטיחו מים קצת יותר עמוקים. אלא שהפעם טעינו, ואסתר בקול
חריקה עז ובכל כובד משקלה, התישבה על סלעים. לא לבלוע ולא להקיא. קדימה אחורה שוב
ושוב, והשמנמנה נאנחת ולא ממש זזה. עוד לפני שהספקנו להבין את חומרת המצב, הגיח
דייג מקומי שהציע גרירה תמורת 50 אירו. ניראה שהוא מתורגל וכניראה שאנחנו לא
המצאנו את הגלגל. בכעס על הגישה וצורת הפניה, וכשעוד תקווה בליבנו, השבנו בשלילה.
מנסים תרגילים שונים, מנור ב 90 מעלות וכולנו ניתלים, אודי בפול מנוע, ואסתר נייט,
מסרבת להגיב. הקיל, המשקולת בתחתית הסירה ששומרת על יציבותה, עושה את עבודתה,
ישובה באופן יציב במיוחד על הסלעים. מפרשית שנכנסת לתעלה, על יושביה הגרמנים (בלי
דעות קדומות כמובן) מסרבת לבקשת העזרה. חארות! סליחו על השפה, אבל זה בדיוק מה
שהרגשנו. לפתע מופיעים המושיעים, ג'ימי ולין האירים מאתמול בערב. ללא היסוס קושרים
אותנו אליהם, מנוע שלהם וגם שלנו בעוצמה מלאה, עוד חריקה ועוד מכה, והסרבנית
ניכנעה. מזל שיש חברים... לא לוקחים סיכון מיותר, ואנחנו מברבזים בעיקבותיהם, הם
כבר עברו את החויה בעבר, וברגע האחרון נמלטו, בדיוק מאותה מהמורה. ג'ימי הרגיע
והשיב ביטחון לקפטן ויושבי הסירה.מסתבר שהפעם קו המצופים סימן את שורת הסלעים
שמתחת לפני הים. אם היינו קוראים בעיון את התנ"ך, מבעד למלל מיותר, יכולנו
לדלות את האינפורמאציה, שמובלעת בתוך שאר גיבובים. חבל, אבל הנה התנסנו גם בעליה
על שירטון, הפעם בקטנה. שנירקול של אודי ומאוחר יותר צלילה שלי, אישרו ללא ספק שאסתר
יצאה ללא כל פגע, אולי שריטה קלה בקיל, ובהשאלה של האימרה הידועה לשימצה של מפקד
חיל האויר לשעבר,"רעד קל בכנף"...
 |
סוף סוף עוברים בתעלה
גשר מכוניות נפתח ומסתובב |
עגנו במזח העירוני של לפקדה, ועזרנו לחברנו
האירים לעגון לידנו. המזח סמוך לכביש ולא ממש נעים, אפשר לקבל מים אם מתקשרים
ליאניס ודלק אם מתקשרים למחלק הדלק העירוני. פרט לזה, קשה להתעלם מריח הביוב של
המים. נשארים ללילה ולמחרת הפעם ממש מוקדם, יוצאים באוטובוס של שבע לקריה (Karya), כפר הררי
הידוע בריקמות, תחרות ונוף יפה. הכיכר המרכזית מוצלת בסככת עצי דולב ענקיים, כיאה
לכפר יווני שמכבד את עצמו. בשעה זו של הבוקר, רק בית קפה אחד פתוח, ואנחנו מתישבים
במחיצת כמה מקומיים משכימי קום, לקפה שוקו ותה של בוקר, כדי שאפשר יהייה להניע.
מכפר זה, על דרך יפיפיה עולים לכפר גבוהה יותר ונידח במיוחד. לאורך הדרך, אשכולת
נהדרים של ענבים ירוקים וגם סגולים, ושיחי פטל כורעים תחת נטל פירות שחורים/סגולים
בדיוק מוכנים לאכילה. כל אלה זולגים ישר לידים ואנחנו זוללים עד שמתפקעים. בכפרון
הזה מוצאים כיכר ועצי דולב, אבל עכשיו כבר נאספו הגברים של הכפר, בעיקר בני שישים
ומעלה, במין מעגל וירטואלי בהקף הכיכר, כל אחד בבית הקפה האהוב עליו. המרחק בין
היושבים לא מפריע להם לנהל שיחות, בדיחות, קריאות הדדיות ומדי פעם שריקות לא
ברורות. ניראה כאילו הזמן עמד מלכת, והחברה יושבים כאן כבר עשרות שנים, כל אחד עם
השטיקים שלו. הגעתנו הופכת למרכז העיניין של הבוקר. בכל זאת פלשו זרים למרחב
המחייה של עדת הגברים. אחרי כשעה מגיע אוטו לחם, והחברה יוצאים לפעילות יומית של
קנית לחם וחזרה לכיסאות. מסתבר שהכפר גם הוא נודע במשהו – עדשים! הם הצליחו להפוך
עדשים לזהב, ואלה נמכרים במחיר המופרז של 12אירו לקילו! מה כבר יכל להיות כל כך
מופלא בעדשים?? ניראה כאילו אפשר להכריז על כל דבר כיחודי, וכך להפוך כל עדש וחרפש
למיכרה זהב. לא קנינו, למרות שלארוחת הערב הכנתי מג'דרה.
טיול לקריה
 |
| תזונה מהטבע |
 |
| איים בערפל |
 |
| זר קוצים |
 |
בככר הכפר
אנחנו במרכז והמקומיים בהקף |
מהככר התפצלנו, אודי, תומר ברם וגילי המשיכו
רגלית, חצו את הרכס, וירדו לכפר שבצידו השני, מרחק של עוד חמישה קילומטר. רוני,
אחרי חמשת הקילומטרים הראשונים הגיעה לסיפוקה, ושתינו תפסנו טרמפ עם מחלק הלחם
לכפר ממנו יצאנו. בדרך עברנו בעוד מספר מקבצי בתים שפזורים על הגבעות, ובכולם
ממתינות בסבלנות יווניות זקנות ושחורות בגדים. לאחת מהקונות הותיקות הללו, מחלק
הלחם שלף כיכר ששמר בצד במיוחד בשבילה, אחת שחרוכה בחלקה העליון. ככה זה כשמקבלים
יחס אישי לאורך שנים. רוני ואני הספקנו לסייר מעט בכפר עד בוא האוטובוס שהחזיר
אותנו לסירה. כמה שעות אחרינו הגיעו שאר בני המשפחה ויצאנו למפרץ באי סמוך, מגניסי
(Meghanisi) ללינת לילה. למחרת סיבוב סביב האי, שוב מערות וגם שייט מפרשים, הפעם בהנהגת
תומר ואמא, שחילקו הוראות לסקיפר וברם.
אחר הצהריים של שייט מסביב למגניסי
 |
| באופק הרי היבשת |
לילה במפרץ בודד ממש, ירח מלא בהזמנה לקראת
פרידה. בבוקר עם זריחה מדהימה ושיחה נינוחה עם גילי, עושים דרכנו חזרה לאי לפקדה,
לכפר נידרי (Nidri), שם נפרדים בעצב גדול
מגילי וגם ברם שעושים דרכם באוטובוס לשדה באתונה. משם יטוסו איש לדרכו,
גילי הביתה וליחידה וברם לפסטיבל שמארגן בבלגיה. כל אחד והעיסוק המועדף עליו.
בוקר של שקיעת ירח זריחה ופרידה
אנחנו מתאוששים בעזרת מאפיה מופלאה, שמגוון
מאפיה מלוחים וגם מתוקים, עוזרים להמתיק את היגון. לפנינו יומיים של התארגנות,
שפצורים וכמובן כביסות ונקיונות. בהמשך המפרץ מצאנו אירי שמנהל בית מלאכה קטן, שם
מתקנים את הדינגי שהחלה להכניס מיים לאחרונה, ושולפים הפין הסורר מהמנוע. את שני
הלילות הבאים מבלים במפרץ פרטי שלנו באי הפרטי של משפחת אונסיס. מקום משגע, ממש
חוצפה לתת אי כזה למשפחה אחת. בין לבין אוספים דינגי וגם כביסה, מנקים משפצרים
ומתכוננים לאורח הבא.
 |
| ערב במפרץ של האונסיסים |
 |
| חידוש ורענון הגינה |
כעת בדרך לקפלוניה, שייט מפרשים מטורף, ואסתר דוהרת בשבעה
מייל לשעה. ההטיה לא קטנה, משהו בסביבות 20 מעלות, בכל זאת מצליחה לשמור על מחשב
בזווית סבירה. היה לנו יום של הרפתקאות, שהחל עשר דקות אחרי שהורדנו חכה למיים.
עדיין לא נואשנו מנסיונות הדייג, במיוחד עכשיו שאחרי חיפוש בלתי נילאה על פני שלש
ארצות ושבעים נמלים, נמצאה הרפלה/ז'רז'רה
(פתיון בדמות דג פלסטיק) האגדית, זו שנגנבה לפני ארבעה חודשים על ידי דג יווני לא הרחק מסנטוריני. הרפלה לא
הכזיבה ועמדה בציפיות, הפעם על חכתנו דג חרב ענק (אורך של כמטר וחצי!) במאבק
איתנים מול הדייג שלנו. עוד קפיצה וסיבוב ומשיכה, כך במשך יותר מחצי שעה. כשכבר
נגע בירכתי הסירה ועוד רגע נשלף בכוחות אחונים משך והתפתל סביב מדף ההגה שמתחת
למים. החוט נקרע וגם ליבנו, על דג מדהים שכמעט היה בצלחת ועוד רפלה שירדה למצולות.
קשה לתאר את גודל האכזבה. על הרפלה שהורדה בעקבותיה ונשלפה מהמיים אחרי רבע שעה לא
ארחיב את הדיבור, רק אומר שזה לא היה דג והפעם גם כן נשבר ליבנו. למרבה המזל אודי
הצליח לשלוף את הרפלה בצורה עדינה והנ"ל עף לעינינו כאילו דבר לא קרה. לא
עוברות עשר דקות נוספות ולפנינו מזהים את ידידנו האירים, עם הסירה היפיפיה מעוטרת
במפרשים לבנים.
 |
מתכוננות לדג
רוני עם אנקול ואני עם אתנול
אומרים שזה הורג דגים בצ'יק וללא סבל מיותר |
 |
| דג החרב היפיפה שחמק |
 |
| פגישה בלב ים |
אנחנו דוהרים לפיסקרדו שבקפלוניה, עוד כמה שעות
אודי ואני נצא לאסוף את ניר, בוס שהוא גם חבר ושותף להנאת הצלילה, שמגיע לפרוע את
החוב שלי, שבוע על אסתר בתמורה לאישור חצי שנה של חופשה. אחלה דיל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה